גבולות על קצה המזלג

גבולות אנחנו מעניקים לילדים שלנו, ממש כמו מתנה, 

כי המטרה של הגבולות זה לשמור על ילדינו, להגן עליהם ולאפשר להם לרכוש מיומנויות לעתיד.

ואם זו התפיסה, אז אין צורך לכעוס, להעניש או לאיים. 

להיפך, כשילד חוצה את הגבול - אנחנו צריכים להתייחס לזה כאל למידה משמעותית עם תוצאה מותאמת.

איך? 

מביעים אמפתיה לקושי של הילד לעמוד בגבול, 

אוכפים את הגבול באסרטיביות מכבדת 

ומתייחסים לזה כאל עוד שיעור בלמידת החיים.

לדוגמא: ילד שנמצא שעות רבות בנייד שלו:

1. אנחנו קובעים גבול ברור בבית (שמוסכם ע״י שני ההורים), לדוגמא - מותר להיות במסך עד שעתיים ביום. 

2. הגבול תמיד יקושר לבטיחות/בריאות/בטחון או לערך אחר שחשוב לנו (במקרה הזה - סכנת התמכרות, נזקים קוגניטיביים, חברתיים, בריאותיים וכו׳).

3. ניתן אחריות לילד ונציין את התוצאה ההגיונית במקרה של חציית גבול - ״מידי יום האחריות שלך לבדוק שלא חרגת (אפשר לבקש לשלוח צילום מסך) ואנחנו נהיה במעקב. אם נגלה שאתה לא מצליח לעמוד במה שסוכם, נצטרך לעזור לך". 

4. משחררים את האחריות לילד ועוקבים.

5. במידה וראינו שיש חריגה מהזמן באופן קבוע, אנחנו מגדירים בתוכנת בקרה חיצונית, הגבלה שאחרי שעתיים וחמש דקות הטלפון ננעל. מעדכנים את הילד (בלי כעס, תיוגים או האשמה).

6. עכשיו הילד יביע תסכול וכעס - זה בסדר, זה טבעי... לנו רק נותר להכיל את הרגשות האלה ״אני מבינה שקשה לך, זה באמת ממכר המסך. בגלל שאני אוהבת אותך ואתה כל כך חשוב לי ואני מודעת לנזקי עודף מסכים - אני שומרת עלייך".

7. וזהו. חוזרים על המסר כמו מנטרה. ומוכנים לזה שהילד יחווה תסכול גדול כחלק מהתהליך.

קחו את הדוגמא לכל דבר אחר שחשוב לכם להטמיע בבית.וכל מה שפחות קריטי לכם  - זה כבר לא יוגדר כגבול, והדרך הכי טובה ללמד תהיה בעזרת משא ומתן, שיח על צרכים ופתרונות. אבל זה כבר לפוסט אחר.

כמה חשוב ופשוט להבין,

ככה קשה לנו ליישם.

אגב, אמא שמפליקה לילד שלא מתנהג יפה, אבא שצורח על ילדה שמתחצפת, אמא שמושכת ילדה ביד בכוח כי היא לא רוצה להתקדם - כל זה לא קשור להענקת גבול. זה פשוט דוגמא אישית לא חינוכית.